להצטרפות לרשימת התפוצה הכנס את כתובת הדואר האלקטרוני שלך:
 


שתף והזמן חברים
FacebookTwitter



פורום סיורים- הודעות אחרונות

iPhone Supported
פיסול באשדוד
סיור פיסול באשדוד

 סיור פיסול באשדוד.

 
תחנה ראשונה – אובליסק גשר עד הלום. ההיסטוריה של אובליסקים והקשר לאמנות מודרנית או מינימליסטית.
תחנה שנייה – "המגדלור" (יורם פורת). בניית מוקד בעיר שיכונים
תחנה שלישית – "מפרשים" (ישראל הדני). מינימליזם והמזרח
תחנה רביעית – תומרקין פיסול מודרני ופיסול ארכאי
המצודה
עין השמש- מוטי מזרחי
ישראל רבינוביץ' ובוקי שוורץ – רובע יג

1. רקע על העיר המודרנית אשדוד
העיר אשדוד מוזכרת לראשונה בכתבי אוגרית. היא מוזכרת במקרא במספר הקשרים כשהסיפור המפורסם ביותר הוא של שבי ארון הברית בידי הפלשתים והבאתו למקדש דגון באשדוד.
ערב מבצע "קדש", שלח ראש הממשלה דאז, דוד בן גוריון, מכתב לעובד בן עמי שהיה באותם הימים ראש עיריית נתניה, ובו כתב : "עשה בשביל הדרום כפי שעשית בשביל הצפון".
רעיון הקמתה של אשדוד נתקל בקשיים לא מעטים וכשהסתיים מבצע קדש, התקבלה הצעתו של בן עמי - להקים נמל בקרבת עיר שיש לה תשתית כלכלית. לצורך כך הוקמה החברה לפיתוח אשדוד.
במאי 1956 קיבלו המייסדים, קבוצת בוני ערים, אישור מהממשלה לתוכנית ונחתם חוזה בין המדינה לחברה ובו נמסר שטח של 24,000 דונם תמורת התחייבות לתכנן את העיר על כל פרטיה ולבצע בה את עבודות הפיתוח.
אשדוד הינה העיר קולטת העלייה הגדולה במדינה. מעיירת עולים הפכה אשדוד לעיר בת כ-230,000 תושבים. אשדוד הייתה לעיר עולים שנבנתה על ידי עולים, שיצרו בה אינטגרציה חברתית מבלי לאבד מייחודה.
העיר בנויה רובעים רובעים, כאשר כל רובע תוכנן לתפקד בפני עצמו. כך יש באשדוד, בכל רובע - מרכז מסחרי, מתנ"ס ומרכזי תרבות, מוסדות חינוך ושירותים שונים לקהילה
קצב גידול האוכלוסייה באשדוד הוא הגבוה בישראל. כ- 33% מתושביה הינם עולים אשר באו בשעריה בעשור האחרון כש- 88% מהם נמנים על עולים מארצות חבר העמים והאחרים מאתיופיה, מצרפת, מאמריקה הלטינית ועוד.
בעשור האחרון התפתחה העיר והייתה לעיר החמישית בגודלה בישראל. אשדוד נחשבת גם לעיר צעירה ודינאמית. כ- 40 אלף תלמידים חובשים את ספסל הלימודים ואת גני הילדים ולמעלה מ- 130,000 מתושביה טרם עברו את גיל 4.
אשדוד היא העיר המתוכננת ביותר בישראל.
תוכנית המתאר הגדולה שלה היא מסוף שנות ה-60. העיר יושבת על "מישור פלשת", האזור בו מוקמו חמשת ערי פלשתים (עזה, אשקלון ואשדוד על הים, עקרון וגת בעורפן, בשפלה). המישור הוא רצועת חולות שרוחבה כ-5 ק"מ, הנקטעת ע"י 5 נחלים הזורמים לים. הנחל הקרוב לאשדוד (גבולה הצפוני) הוא נחל לכיש.
לכיווני הרוח הייתה חשיבות רבה בתכנון העיר. היבשה מתקררת ומתחממת מהר יותר מהים. מסיבה זו ביום יש בריזה ימית (רוח מהים ליבשה) ובלילה בריזה יבשתית (מהיבשה לים). משטר הרוחות אינו סכמאטי עד כדי כך, והן נושבות גם דרומה, צפונה ובכל הכיוונים ביניהם. 
מתכנני העיר חקרו את משטר הרוחות ולכן נבנו הנמל ואזור התעשייה מצפון, כדי שהזיהום לא יזרום לעיר. בדיעבד התברר כי בשעות מסוימות של היום הרוח נושבת מצפון אל תוך העיר.
במקור, בראשית שנות ה-50 תוכננה העיר להכיל 50,000 איש. התוכנית הורחבה לשטח רחב יותר שיקלוט 250,000 איש. כיום יש תכנון ל-340,000.
באזור (היו) שני רכסי חוליות שנותרו מהן רק שרידים. החוליות יושרו ברובן. על תוואי החוליות תוכננו אזורי המגורים כשבשקע ביניהן עורק התחבורה הראשי. חוף הים תוכנן כאתר רחצה ותיירות ציבורי – רצועה "נקייה מבנייה" מאסיבית, 400 מ' רוחבה.
הדרכים תוכננו בשתי וערב. הרובעים מתוכננים כך שבמרכזם מרכז מסחרי, כך שהפעילות של כל רובע היא כלפי פנים. תוכננו 16 רבעים וכמרכז העיר נקבע מקום החיבור של הצירים הראשיים.
הנמל מצפון מקושר לכביש המהיר לגוש דן. הוא ייחודי בכך שאינו נחפר במפרץ - אלא פולש כ1,300 מטר אל תוך הים, בעזרת שוברי גלים שאורכם הכולל כ-3 ק"מ. הנמל יושב על הגדה הצפונית של נחל לכיש שבשפכו מוקם נמל אשדוד הקדום, לפני 3,500 שנה.
תוכנית 1959 ביקשה יצור איכות חיים: צפיפות לא גבוהה, מרווחים בין בתים ונוף שנשקף מהם, השארת תצפית אל הים בהימנעות מבניה גבוהה לחופיו ויצירת איים ארוכים של צמחיה עד לחוף.
הכוונה המקורית הייתה לאפשר תנועת רכבים סביב הרבעים ולבנות בתוכם שבילים להולכי רגל ולרוכבי אופניים.
כדי למנוע קיטוב כלכלי, עדתי או דתי, נבנו בכל רובע טיפוסים שונים וגדלים שונים של דירות, ופוזרו מוסדות ציבור המתאימים לכולם.
הדוגמא שעמדה בפני מתכנני העיר היו ערי הלוויין בריטיות, דוגמת אלה הפזורות סביב לונדון, המכונות "ערי גנים". במקרה של אשדוד, שלא כבמקרים רבים אחרים, התכנון הוכיח את עצמו כמוצלח בעיקרו, אך גם נמתחה עליו ביקורת:
הריבועים הישרים והמקבילים, הבניה הדומה באופייה, יישור הקרקע, הפכו את הנוף העירוני לחד-גוני ומשעמם. נטען כי המרחקים בין הרבעים הולידו בדידות. "עיר מתוכננת מדי. שטוחה עם קווים משעממים". עוד נטען כי אין בה מספיק מגע עם הים.
 
שאלת תכנונן של ערים יש קשר עם שאלות בסיסיות באמנות –
איך נעים במתח בין כאוס לסדר?
מתי החומרי הסתמי הופך לרוחני?
מעניין לנסות ולהבין את הפיסול הסביבתי בתוך העיר כמנסה "לקדש", או במילים חילוניות, לטעת משמעות רוחנית, בתוך הסביבה היומיומית ה"רגילה", חסרת המשמעות.
אגב, עבודת האמנות הראשונה באשדוד (שאנו יודעים על קיומה) באשדוד היא מהתקופה הניאוליתית (תקופת האבן החדשה 10,000-6,500 שנה קודם זמננו). זוהי צלמית אלילית, שריד לקהילה שחיה באזור בתקופה שבה החלו בני-אדם במעבר מלקט וציד ליישובי קבע וביות של צמחים ובע"ח. זהו הזמן בו נבנות הערים הראשונות בעולם (יריחו).
  
2. נקודה ראשונה: האובליסק בגשר עד הלום (שדרות משה סנה)

עד למלחמה שכנה בחלקיה הדרומיים של העיר העיירה הערבית איסדוד, בה חיו כ-5,300 תושבים. העיר נכבשה בידי גדוד 152, בתום קרבות מרים נגד הצבא המצרי, שכללו את פיצוץ גשר עד הלום (שמו ניתן בדיעבד) במטרה לעצור את התקדמות אחד משני הטורים המצריים ששעטו לכיוון המרכז. המצרים נבלמו בנקודה זו ולכן נקרא "עד הלום". קודם לכן היה שמו "ג'סר איסדוד" והוא היה בנוי על תוואי גשר רומי.
תושבי העיירה איסדוד ככל הנראה גורשו/עזבו/נטשו (איש איש ומונחיו), ב-20/10/48. לאחר העזיבה נהרסו מרבית בתי העיירה.
 
בנקודה זו חיות זו לצד זו בשלום אנדרטה ישראלית ואנדרטה מצרית, לזכר הרוגי 48'. המסר של העמוד שלפנינו, כמו גם של תאומו המוצב במצודת יואב (לא רחוק מכאן בכיוון קריית מלאכי) כך שנוצר "קו" חזית ביניהם  - הוא דווקא מסר של פיוס. עם החתימה על הסכמי השלום החליטו שתי המדינות לכבד את נופלי האחרת. המצרים הותירו על כנן אנדרטאות  לחיילים ישראלים בסיני, וכאן בישראל הוקמו האובליסקים לזכר עמיתיהם המצרים.
 
האנדרטה מבוססת על דגם מוכר של אובליסק, מונולית – כלומר עשוי מאבן אחת. האובליסק הוא סמל מוכר לציוויליזציה המצרית העתיקה אבל רק 27 אובליסקים מצריים שרדו בעולם. חלקם נשדדו ונלקחו ממצריים, בעיקר לאירופה. הרומאים, שהוקסמו מצורת האובליסק  הקימו רבים כאלה, ואף הורדוס הקימם.
האובליסקים המצריים הוצבו בכניסה למקדשים, ויוחסו לאל השמש, רע. המצרים האמינו שהוא גם מתגורר בתוכם. מבחינה פיסולית הדימוי הוא נפלא: זוהי למעשה קרן שמש שהתאבנה.
אפשר לחשוב על האופנים הרבים שבהם "מחבר" האובליסק בין שמיים וארץ, בין כוח אדיר (הטמון במשקל) לקלילות הטמונה בצורה, בין אנושי ואלוהי וכו'.
בעיניי פסל מינימליסטי, האובליסק הוא הצלחה מסחררת. ביטוי חד וקסום של המשיכה והכמיהה לנשגב/לרוחני. כפסל מינימליסטי הוא מצמצם את הדימוי או המחשבה עד לצורתם ה"פשוטה" ביותר. כל מה שאינו מחויב הוסר ונותר הביטוי המדויק. דווקא הצמצום הוא שטוען את העמוד בכוח.
את המשיכה לשימוש באבן אחת גדולה, ועוד כזו המונפת לשמיים, אפשר להסביר בעוצמה שאבנים כאלה משדרות מעצם טיבן – כובד, צפיפות, דחיסות. החומר במיטבו הופך רוח. הקדמונים העריצו אבנים מיוחדות, הרים גבוהים ונקודות נוספות ששידרו עוצמה (הר "צפון" בבבל - שכיוון הרוח צפון בעברית הוא גלגול של שמו, האולימפוס היווני, הגלבוע, הכרמל, הר הבית בישראל). באתרים כאלה חיו האלים או שהתרחשה בהם "היירופניה" – התגלות הקודש (אבן השתייה בהר הבית – מלשון תשתית העולם, שם הוא התחיל ושם גם נעקד יצחק לעולה).
 
יצירות דוגמת האובליסקים המצריים, כמו גם יצירות פיסול מוצלחות בתקופתנו, משדרות במיטבן סוג של התגלות הקודש, או אחרת, התגלמות הרוח בחומר.
בכוחות רוחניים אלו נעשה בכל התקופות גם שימוש פוליטי - בידי חברות, שליטים, כוהנים ועוד. הזמנת היצירה והצבתה "מעניקים" או משרים עוצמה למזמיני העבודה, או מצביעים על עוצמתם ויכולתם של מנהיג ותרבות להוציא לפועל מפעל כביר, בה בעת עם כיבוד הכוחות הטמונים באבן הגדולה.
אופיו של המונומנט מייצר סדר ומשמעות, ובאופן מיוחד האובליסק, מה הופך אותו לאידיאלי כמוקד  בכל סביבה. הוא משמש או כשער לעולם רוחני (במקדשי מצריים) או כנקודת האמצע. המקום בו מתחיל העולם או העיר. בערים עתיקות יש מונומנטים במקומות שלהם יש חשיבות רבה, או שהן תוכננו כך שהמוקד שלהן יהיה מונומנט. אבל גם העידן המודרני אינו מתעלם מהמונומנט - דוגמא מודרנית לאובליסק כמוקד היא אנדרטת וושינגטון בארה"ב.
חיבור אחד מיני רבים לפיסול מודרני הוא ב"עמוד האינסופי" של קונסטנטין ברנקוזי (רומניה/צרפת 1876-1957), ברנקוזי שגדל בכפר ברומניה הושפע מאוד מאמנות בסיסית וארכאית שאפיינה את הכפריים.
במקרה שלנו, כאמור, האובליסק אינו מונוליתי ואינו מונומנטאלי. אבל גם בצניעותו הוא שובה לב, ואפשר שהבחירה בקטן עדיפה, ומדגישה דווקא את זיכרון האובדן הפרטי על פני זיכרון לאומי ומלא פאתוס.



קונסטנטין ברנקוזי, העמוד האינסופי
 
 קוריוז רע: השמש הייתה "עינו של רע". הוא סומל בסמלים רבים הקשורים לשמש דוגמת עיגול ובמרכזו נקודה, סימנים נפוצים לציון השמש גם באסטרולוגיה של ימינו. דמות נוספת שסימלה את האל היא "עוף החול", וזאת משום שבדומה לעוף זה, היה האל עולה בלהבות מדי ערב בשקיעה וקם לתחייה מחדש עם שחר. סמל מוכר נוסף הקשור לאל הוא "העין של רע", סמל מצרי עתיק שמסמל הגנה. לסמל זה קשר הדוק לאמונה בדבר "עין הרע" שנפוצה במזה"ת. 
 
3. נקודה שנייה: יורם מילר, מגדלור. (כיכר אילן רמון)
  
המגדלור מחבר את הכניסה הדרומית לעיר (שם מוצב האובליסק) עם הים. קרן הלייזר סמוך לשיאו "נורית" כ-30 ק"מ לכל כיוון – מצד אחד הכניסה ועד קריית גת, מצד שני בכיוון הים. הקרן "פותחת" את העיר ומחברת אותה לים.
ההשראה מאובליסקים ברורה.  האובליסק/מגדלור מכוון אליו את המבט והופך למוקד.
יורם מילר, אדריכל נוף חשוב, תכנן בין היתר פארק פסלים ברחובות, את גן החיות התנ''כי בירושלים, טיילת לואי בחיפה, טיילת בת גלים ופארק אזורים במתחם בית IBM.
למרות הגובה הרב הצורה של החרוט יציבה מאוד. מאסת חרוט היא שליש ממאסת גליל (או עמוד) באותו הגובה אבל בסיסם זהה.
לחרוט יש הקשר מטפיזי, בדומה לאובליסק. גם הוא מבטא "שאיפה" מעלה. חוזקו מחד, והמטפיזיות שלו, הולידה שימוש נרחב בצורת החרוט במבנים דתיים – בעיקר בצריחי קתדרלות גותיות בצרפת ובגרמניה. הקתדראלה הייתה מבנה מונומנטאלי שתוכנן כך שיבלוט בנוף העיר בגודלו ובגובהו. סמל לכוחו ועוצמתו של האל – ולא פחות מכך של הממסד הכנסייתי. עיקרון חשוב בבנייתה היה קנה המידה הענקי ש"גימד" את המאמין הבא בשעריה. הכניסה לקתדראלה וההתבוננות בה היו שייכים בבירור לניסיון לחרוג מהיומיומי. המגדלור באשדוד גבוה מאוד (כמה מטרים?) ומתנשא מעל לעיר הבנויה ריבועים נמוכים. נוכחותו שוברת במשהו את האפרוריות ומכניסה התרגשות.
שם הכיכר בה מוצב הפסל ניתן לאחר שכבר הוצב בה (צריך לברר באופן סופי). היא קרויה ע"ש אילן רמון. בדיעבד העבודה "מאזכרת" את נסיבות מותו: הזינוק מעלה. יאמר גם שרוב הטילים והרקטות מסתיימים בראש חרוטי, על מנת לשפר את האווירודינמיות שלהם. 
חרוט בלב עיר שיכונים
ייסודה של עיר חדשה נפתח ברוב התרבויות הקדומות, במעשה סמלי. המעשה סימן באופן פיזי השתלטות על "השממה". הקדמונים האמינו שלכל עיר שנבנתה היה אבטיפוס שמימי, שהיא חיקתה אותו. חיקוי אבטיפוס שמימי הפך את העיר מ"סתם" בתים, ליישוב אנושי בעל משמעות. קשור למעשי האלים, קשור למחזורי הבריאה, קשור לנצח.
למעשה, גם בניית אשדוד נעשתה באופן "פולחני" מודרני. בתרבות הציונית ייסוד ישובים חדשים נתפס כ"כיבוש השממה" – הפיכת מרחב כאוטי / מזרחי /ערבי /שומם/ עוין – למערבי, ידידותי, "מסודר", לבעל משמעות.
 
 (רות שפירא/ השיכון הישראלי: מטמורפוזות. בניין הארץ, 1999)
השיכון של שנות ה-50 הוא תוצר של תיאוריות תכנוניות שרווחו בעולם מתחילת המאה ה-20 והיו בשיאן בין מלחמות העולם: הבאוהאוס, לה-קורבוזיה (הסגנון הבינלאומי), והקונסטרוקטיביסטים הרוסים.
לה קורבוזיה - לקראת ארכיטקטורה: "תקופה גדולה נפתחת. יש רוח חדשה. התעשייה פולשת כנהר המתגלגל אל יעדו...בעיית הבית היא בעיית התקופה. האיזון בחברה תלוי בה היום... על התעשייה הגדולה לעסוק בבניין וליצור בסדרות את מרכיבי הבית.... יש לייצר את הלך הרוח של הסדרה. את הלך הרוח הדרוש לבניית בתים סדרתיים... נגיע אל הבית המכשיר, הבית הסדרתי, בריא ויפה...תוצאה של החיים שהחוש האמנותי יכול להעניק לאיברים פשוטים וטהורים"
 
התורה של המאסטרים דאז, התאימה כמו כפפה למציאות של ישראל בחיתוליה: מבחינת האידיאולוגיה הציונית, צורת הבניה החדשה מנותקת מכל סממן של עבר ומקום, מכל מה שסימן "גלות" [או מזרחיות]. הצפיפות הנמוכה משמעה גם פריסה רחבה על גבי השטח ופועל יוצא הוא כיבוש הארץ.
מבחינת האידיאולוגיה הסוציאליסטית, אין כמו השיכון הסטנדרטי כדי לבטא את עקרון השוויון.
מהבחינה הפראקטית זוהי בניה מהירה, זולה, שאינה דורשת מיומנות יתר.
היום הבניינים עומדים אך התוכן ומהותו עברו ועוברים שינויים.
 
(רונית דווידוביץ-מרסון/ מעיירות הפיתוח לפיתוח העיירות. תערוכת "בניין הארץ" 1999).
דגם-העל לעיר היה מערבי – עיר הגנים האנגלית. באנגליה נולד הדגם מתוך השקפה שהעיר תהווה את המוקד הסביבתי החזק המקדם ומגוון את איכות חיי הכפר סביבו. מציאות זרה זו שימשה כדגם וכנקודת מוצא לתכנון ערי הפיתוח. אולם לא היה קשר בינה לבין המציאות הסביבתית בישראל. כאן ערי הפיתוח "הושתלו" לתוך סביבה כפרית אשר בשונה מאירופה, לא היה "נחות" אלא להיפך – היה חוד החנית, אידיאולוגית, כלכלית וחברתית. המציאות האזורית הייתה הפוכה – העיר החדשה נאלצה להתמודד עם סביבה כפרית בעלת עוצמה, סביבה אינטימית ומלוכדת אשר לא ראתה כל צורך ביחסי גומלין עם העיר החדשה. לא נוצרה עיר המספקת איכויות לכפר אלא עיירות חסרות עורף כפרי הממשיכות לאורך כל שנות קיומן לחיות בתחרות מול סביבה כפרית אוטונומית. התוצאה הייתה במקרים רבים דווקא ניתוק מהסביבה הכפרית ותלות מתמשכת בשלטון המרכזי לשם פיתוח. הניכור כלפי האזור מחד, והתלות בשלטון המרכזי מאידך, הלכו וחיזקו את האחידות המאפיינת את הפיתוח והבינוי של ערי הפיתוח, שמשתקפת בהיבט הפיסי. אותו דפוס: סביב מרכז נבנים אזורי מגורים שבבסיסם בלוקים על עמודים, בני שלוש קומות ושלוש כניסות. בכל כניסה 6 יחידות דיור.
רוב העיירות נקלעו לדפוס של סבסוד – כמה יותר מיסכן ככה יותר תמיכה. מה שמעודד את הגדלת אוזלת היד על פני היוזמה, הגדלת התמיכה וחוזר חלילה.
ברוב המקומות נעשה התכנון ללא היוועצות עם התושבים. מאוחר יותר, בפרויקט שיקום השכונות (הפרויקט החברתי והפיסי הגדול שבוצע במדינה), הוקמו ועדות היגוי מקומיות, אך בפועל לא היה להן כוח רב להחליט מה יעשה בכסף, שחלקו הגדול הלך ליועצים למיניהם ולבעלי עסקים החיים במרכז הארץ. האחריות לפיתוח המקום עדיין לא ניתנה לתושבים עצמם. איכות עירונית נוצרת בסינכרוניזציה וסינרגיה של גורמים רבים. כשעיירה תלויה בגופים ממשלתיים חיצוניים שלכל אחד מטרות וקצב עבודה שונה – קשה ליצור התקדמות.
ערי פיתוח שנחלצו מ"מעמדן" זה, עשו זאת באמצעות הפניה לכוחות הפנימיים הנמצאים בהן. מנהיגות מקומית, אליטה מקומית, יתרונות יחסיים – אותה ייחודיות של מקום הקיימת בכל יישוב.
 
באשדוד, בניית הנמל ואזור התעשייה סייעו להתפתחות הכלכלית והעצמאית.
(יש צורך בהרחבה)
 
 
4. נקודה שלישית: "מפרשים" / ישראל הדני (כיכר ע"ש יהודי סלוניקי) 
 
"אדריכל של אוטופיות"
 
הפסל "מפרשים" עומד מזה עשר שנים בכיכר המרינה באשדוד והפך לסמלה המובהק של העיר. ישראל הדני עצמוֹ מזהה חמש השפעות על עבודותיו:
"תבונת הכפיים של בעלי המלאכה ושליטתם בָתהליך ובָחומר; תרבויות העולם העתיק, ובעיקר מצרים ואשור; הנדסה וְאדריכלות מודרנית; הגישה המינימליסטית באמנות המודרנית; ובאופן פרדוקסלי כמעט, עוצמת החושניות והמורכבות האסתטית שחוויתי במסעותיי בהודו".
(קטלוג תערוכתו של ישראל הדני במוזיאון הפתוח בתפן (2003-4), מרטין וייל).
הפסל עצמו הוא שילוב של לפחות כמה מההשפעות:
מינימליזם באמנות ובארכיטקטורה, מלאכה ושליטה בחומר (פלדה), ואולי גם מפרשים שמלווים את האמנות המצרית שהנילוס היה מרכז תרבותה. העבודה מתייחסת ישירות לים ולמרינה שנמצאת בהמשך.
היא מתייחסת לתנועה – וניתן להביט בה מזוויות רבות כך שהיא עצמה נמצאת רוב הזמן "בתנועה".
היא מזכירה בכך עבודות נוספות של הדני, דוגמת "שער" שבנה מעל כביש יומיומי. השער בתרבויות רבות מסמל את המעבר בין העולם הפיזי לרוחני. (למשל שער "טוריאי"- שער גדול בכניסה למקדשי שינטו). בשני המקרים מדובר ב"שתילה" של מימד רוחני ביומיומי. לא "אמירה" קונקרטית, כי אם "תחושה" – מה שמתחבר מאוד לגישה המינימליסטית שמעדיפה לחוות את הוויה מאשר לומר עליה משהו. אלא אינם מפרשים כמו שהם "אידיאה" של מפרשיות. "אי" של ים שנוצר באמצעות האבן המבריקה. פסל שמשמר את סגולותיהם הפּיוטיוֹת, הסִמְליות-אולי המיסטיוֹת. ההקפדה על הדיוק המתמטי, החזרה של המפרש ושל המלבנים בתוכו, תורמת לתחושה של שלווָה. הדני הוא במידה רבה אדריכל של אוטופיות. פסליו ניכרים בעוצמה מרשימה, הנובעת לא רק מגודלם הפיזי אלא גם ממבניהם הארכיטקטוניים היפיפיים, המשלבים מוטיבים מצריים, אשוריים, כנעניים ורומיים לכדי הרמוניה על-זמנית המהדהדת אל הנצח.
יש גם קשר יפה, מבחינה סגנונית, אל החרוט של יורם פורת. יחד עם האובליסק המצרי הם "מותחים" קו מכניסת העיר עד הים. מי שנוסע לאורך דרך בגין מרגיש את ה"הינה זה בא...". יש תחושה של התפתחות וציפייה.
ישראל הדני נולד בישראל ב1941. למד ציור ופיסול במכון אבני בתל אביב ולימודים מתקדמים ב-Hornsey College Of Art לונדון. הקים פסלי סביבה ופסלי חוצות בארץ ובעולם ביניהם: פסל הדרכים 'Hadany Arch' ב- Williams Port פנסילבניה ארה''ב, פסל הזיכרון לארתור רובינשטיין ביער עמינדב ליד ירושלים, ופסל המפרשים באשדוד. הוא השתתף בתערוכות רבות בארץ ובעולם ביניהם:
הביאנאלה ה-36 בוונציה, במוזיאונים לאומנות ביניהם: מוזיאון ישראל, מוזיאון תל-אביב, מוזיאון ברוקלין ניו-יורק, מוזיאון טימורה יפן, ותערוכות יחיד במוזיאון הפתוח תפן ועומר. זכה בפרסים רבים ביניהם פרס ראשון על תכנון אחוזת הקבר לדוד ופולה בן-גוריון, פרס ירושלים לאמנות, פרס אריה אלחנני לשילוב אמנות באדריכלות. בשנת 2005 מוענק לו התואר ד''ר לשם כבוד באמנות Monmouth Universityניו-ג'רסי ארה''ב.

הדני הציג במוזיאון אשדוד שתי יצירות שמלמדות משהו על נטיותיו:
"סטוּפָּה" (מעץ לבוד). אנדרטה רוחנית. במקורה הקְדָם-בודהיסטי היא שימשה כגל-עד מעל לשרידי קודש – מעין הר-קבורה להכלת עצמאות המת. עם התפשטות  הבודהיזם הייתה הסטופה לאנדרטה הבודהיסטית הנְפוֹצה ביותר, בהודו ואף בארצות השכנות, והיא נועדה לְאֵצוֹר בקרבה את סמלַיו של הבודהא, וביניהם ייצוג "מוֹתוֹ הסוֹפי" שבתוֹך מחזור הלידה והמוות.
המבנה המרכזי של הסטופּה, צורתו חצי-כדור, אף הוא סִמְלִי: הוא מייצג את ה"צִיר" הקושֵר שמים וארץ. הסמליות הקוסמית של המבנה מוצאת את השלמתה במשעול ההליכה הסובב אותו, המוקף גם הוא במבנה שצורתו חצי עיגול.      
נקודה רביעית: יגאל תומרקין (חוף יא')
 
תולדות חייו: נולד 1933 בשם פטר הלברג, בדרזדן גרמניה לאם יהודיה ואב נוצרי. ב-1935 הגיעה אימו לארץ ונישאה להרצל תומרקין. גדל בת"א ובבת ים. שירת בשייטת. עם שחרורו, בשנת 1954עבד ולמד במשך שנה אצל הפסל רודי להמן.
בשנת 55' נסע לאירופה ונפגש עם אביו בברלין. עבד כתפאורן ב"ברלינר אנסמבל" של ברטולד ברכט – תקופה שלדבריו השפיעה רבות על יצירתו. ב-1956 חזר לארץ ובהשראת הפסל יצחק דנצינגר יצר את פסל הברזל הראשון שלו. מקור השפעה אמנותי חשוב נוסף בשנים אלו היה ההיכרות עם המשורר הרומני טריסטו צארה ואמנות הדאדא. ב-61' חזר ארצה. בשנים שלאחר מכן החל מפסל בגרוטאות שונות ובברזל וכדבריו "נראה לי אז שאני יוצר אבסורד – ארכיאולוגיה בזמן הווה".
1961 למד ציור יפני ביפן ובארה"ב. שנה לאחר מכן חזר לישראל ויצר פסלי מדבר בנגב. בשנות ה-60  החל ליצור פסלי אסבמלאז' מחלקי נשק. ועירב בין ממד לאומי לממד לירי ואף ארוטי, מה שהפך במהלך שנות השישים והשבעים למאפיין של אמנותו הפוליטית.
(פסלו הידוע "הוא הלך בשדות" 1967). אסמבלאג' המורכב מיציקות גופו של האמן בברונזה שחורה עם חלקי נשק, וצבועה בצבע אדום ולבן. הדמות, אשר מכנסייה מופשלים ואיבר מינה חשוף, מופיעה כחסרת זרועות, פיה פעור ומבטנה הקרועה מגיחים קני רובים וכן כדור פגז עגול. היא נועלת נעליים צבאיות גבוהות. מקור שמו של הפסל בספרו של משה שמיר "הוא הלך בשדות" (1947), המתבסס בעצמו על שורות מתוך שירו של נתן אלתרמן - "האם השלישית": "בני גדול ושתקן / ואני פה כותונת של חג לו תופרת / הוא הולך בשדות. הוא יגיע עד כאן. / הוא נושא בלבו כדור עופרת".
העבודה מציגה דגם אלטרנטיבי לישראלי ההרואי ה"צבר". הטכניקה הפיסולית משלבת בין ביטוי אקספרסיבי עם צורות אמנותיות מודרניסטיות אשר זוהו עם תרבות מחאה ברוח אמנות הדאדא, הסוריאליזם והפופ ארט. היא היוותה "תקדים להתרסה פוליטית, בעיקר בפן הגופני-פסיכולוגי שלה - וזאת תוך פנייתו אל יצירות ספרותיות ושימוש אינטנסיבי בגוף כמקום של מאבק, פגיעות, אלימות".
לצד העיסוק בפגיעות יש בעבודתו היקסמות ועיסוק רב ב"פיזיות" הגברית וזו של החומר. הוא משתמש רבות בלוחות ובגושי פלדה, באבנים גדולות. אם מסיבות כלכליות ואם בשל העיסוקבמלחמה ובמוות, הוא  יצר אנדרטות לא מעטות, ביניהן אנדרטת השלום בלוד (עשויה מחלקי טנקים ונשק ש"כותתו לאיתים") ואנדרטת השואה בכיכר רבין (1975).
תומרקין מוכר בציבור הישראלי לא רק בזכות פסליו הרבים אלא גם בזכות אמירות כמו: "כאשר אני רואה את החרדים, אני מבין את הנאצים". בשנת 2004 הוענק לו פרס ישראל לפיסול חרף התנגדותם של רבים בין היתר בשל דבריו על עדות המזרח.
 
עבודת הפיסול שלו בחוף יא', נוצרה במהלך סימפוזיון פיסול בנושא "כיסא" (אוצר, אהרונסון). הכיסא של תומרקין ריק. אבל יש רבים הממתינים לתפוס אותו.
באשדוד הקדומה נמצאה צלמית של אלה סכמטית יושבת על כסא. גובהה: 17 ס"מ. רוחבה : 6 ס"מתיארוך: מאה יב' לפני סה"נ. השם "ושדודה" ניתן לצלמית כיוון שנתגלתה לראשונה באשדוד. אחריה נתגלו צלמיות דומות באתרים פלשתיים נוספים, הצלמית הזו נמצאה בשלמותה
הדמות סכמטית, יושבת על כיסא ומתמזגת איתו, לצלמית ראש ציפור, צוואר ארוך, פיסות טין הודבקו לראש ומציינות אוזניים ועיניים, גם השדיים עוצבו על ידי פיסות טין מודבקות. שרידי צבע מעידים על כך שהשיער היה צבוע בשחור וחלקים אחרים באדום בצביעה האופיינית לתרבות הפלישתית. יוצרי הצלמית רצו להדגיש את חשיבותה של האלה – היא יושבת על כס מלכות, לבושה בלבוש מהודר ועדויה בתכשיט על צווארה.
הצלמית נתגלתה במבנה פרטי, נראה לכן ששמשה כאלת בית, אך אין יודעים מה היה שמה של האלה
הלבוש הוא יווני ומתאים לאלים אגאים, יש בדמות יסודות רבים המצביעים על העולם האגאי, אך ניתן לראות גם אלמנטים מזרחיים. באזור האגאי אלה דומה מייצגת את "האלה האם", וקשורה לצמחייה, אדמה ואף לידה מחדש. צלמית זו היא צלמית מקומית ונעשתה באשדוד, נראה שהייתה המקבילה של האשרה המקומית
לפסל הפועל במרחב הישראלי כמעט בלתי אפשרי להתעלם מהרוח של התרבויות העתיקות שחיו באזור, על אוצרות האמנות שהשאירו. מראשיתו של הפיסול העברי בארץ, מוצאים ניסיונות להתחבר ל"מסורות" עתיקות אלו, במה שכונה "כנעניות". (למשל אצל רודי להמן, מורו של תומרקין).
 
"אשדודה"

 

רודי להמן. אישה.
 
 נספחים:  
כרונולוגיה מודרנית:
 
בנובמבר 1956, חודש אחרי מבצע סיני הגיעו למקום 22 משפחות עולים ראשונות יוצאות מרוקו. בתחילת 1957, הגיעו העולים ממצרים והישוב מנה 370 נפש.
ביולי 1957 בישרה ממשלת ישראל על תחילת הקמתה של העיר, תוך הענקת זיכיון על שטח של 40,000 דונם במרחק של כ-32 ק"מ בקו אווירי מתל אביב - לשם הקמת העיר בשמה התנ"כי של העיר הפלשתית - אשדוד.
במאי 1959, נחגגה באשדוד מסיבת יום העצמאות הראשונה.
באוקטובר 1959, התמנתה המועצה המקומית הראשונה.
בתחילת שנת 1960 מנתה אשדוד 3,500 תושבים ובסוף שנה זו, 4,500 תושבים.
באפריל 1961, הוטל הסלע הראשון על החוף והחלה בנייתו של נמל אשדוד, שהפך במהרה לנמל הגדול במדינה.
בנובמבר 1961, נבנתה מסילת הרכבת לאשדוד.
בפברואר 1963, נבחרו שני הרבנים הראשיים של אשדוד ובמהלך שנה זו הוקם באשדוד המפעל "צמר אוסטרלי". בסוף 1963 נערכו הבחירות הראשונות למועצה המקומית. בד בבד החלה לקום בעיר התשתית התעשייתית וקמו מפעלים נוספים, ביניהם: יפו-מור, רבלון ובתי הזיקוק.
באותה השנה, שנת 1963, נבנתה באשדוד תחנת הכוח אשכול ב', השירות הבולאי הנפיק בול עם סמלה של אשדוד, נחנך בית משפט השלום בעיר ובתחילת נובמבר נחנך נמל אשדוד.
בשנת 1965 החליטה רשת "אורט" להקים באשדוד בית ספר ימי.
 במהלך שנת 1968 נחנך הגשר שהיה עד אז הארוך במדינה - 280 מטר, המחבר את העיר עם הנמל. ב- 28/10/1968 נערכו הבחירות הראשונות לעירייה.
בשנת 1965 הוקם באשדוד מפעל אלתא.
התעשייה המתפתחת ואפשרויות המגורים הנוחות הביאו לעיר אוכלוסייה צעירה שקבעה בה את ביתה ואשר השתלבה במערך התעסוקה, התעשייה, החינוך ובחיי העיר בכלל.
בשנת 1972 הופעלו באשדוד הרמזורים הראשונים ונחנכה בעיר תחנת מגן דוד אדום.
בשנת 1974 נחנך הכביש המהיר לתל אביב עובדה שקיצרה את זמן ההגעה לכרך הגדול.
בשנת 1982 הצטרפה למערכת החינוך בעיר, המכללה הטכנולוגית והוקם באשדוד איגוד ערים לאיכות הסביבה כמו גם המוזיאון העירוני.
 
 
נספח: ייסוד עיר כהתגברות על הכאוס
 
מירצ'ה אליאדה, מגדולי חוקרי הדת במאה החולפת (וגם פאשיסט אנטישמי ברומניה של מלחה"ע ה-2, מה לעשות), מסביר (בספרו "המיתוס של השיבה הנצחית") כי התרבויות הארכאיות ראו את המציאות ההיסטורית הכללית והיסטוריה האישית של כל אדם, לא כייחודית ומקורית אלא להיפך – כחוזרת על דפוסים קיימים. כמחזורית ולא כקווית (ליניארית) כפי שהתרבות המודרנית תופסת אותן.
"[עבור הארכאים] כל מעשה [שהוא] זוכה במשמעות, בממשות, אך ורק במידה שהוא חזרה על מעשה בראשיתי".
הממשות שהושגה באמצעות חזרה על מעשי האלים או הגיבורים המיתיים, סומנה על פני השטח באופן פיזי. "..וכך לכל הערים העתיקות יש אבטיפוס... שנמצא 'באזור' אידיאלי (שמימי) של הנצח... בבל, ירושלים [של מעלה ושל מטה], ערים מלכותיות בהודו... [תמיד] כאשר כובשים טרטוריה כלומר מתחילים לנצל אותה... השטח עובר תהליך של 'צירוף ליקום'" (שם, 12-17). הביטוי המעשי של "צירוף ליקום" יכול להיות חריש, הקרבת בע"ח ופולחנים רבים אחרים.
אליאדה מסביר כי ל"סימון" השטח המתורבת, הייתה משמעות כפולה - של הפרדה ושל חיבור:
הפרדה של הבנוי, המתורבת, 'המסודר' – מהכאוטי הפראי והמאיים. חיבור של העיר/המקדש/הבית האנושיים (ולכן גם הזמניים), אל האופק של הנצח המכיל את גם הכאוס.
במילים אחרות, פעולת הסימון של תוואי העיר או הבית באדמה, הייתה חזרה אנושית על מעשה הבריאה האלוהי: בניית צורה מתוך כאוס וחיבור ביניהם.
 
 
נספח: מילון מונחים
 
·         אנדרטה (מיוונית: אנדרו=אדם, כיום מקובלת יותר הצורה אנתרופוס. הצורה "אנדרטא" מופיעה בתלמוד). יד זיכרון, גלעד, פסל סביבתי מייצג או מבנה המוצב במקום מסוים, שמטרתו היא להנציח אישים חשובים, מאורעות היסטוריים וכדומה. בעת העתיקה התקיימה הפרדה יחסית בין פיסול אנדרטאות לבין הפיסול שיועד לעיטור מבנים או פסל חופשי הניתן להעברה בחלל. פעמים רבות נוצרו האנדרטאות בקנה מידה מונומנטאלי הגדול מקומת אדם. מיקומה של האנדרטה היה מוגדר וברור; היא הוצבה במקום המרכזי בעיר, מקום שפעמים רבות היה מזוהה עם השלטון. פעמים רבות ממוקמת האנדרטה על גבעה, הר, או על מקום שמבליט אותה באזור ומבודד אותה. פעמים רבות מוצבת האנדרטה באזור שבו התרחש האירוע המונצח בה, כמו במקרה שלפנינו. מבנה כזה הציג בעבר דיוקן של שליט שביקש לבסס את שלטונו, או לחלופין הציג רעיון מופשט שנתפש כאידיאל של בני התקופה (פסל החירות).
המילה אנדרטה נכנסה לשימוש בעברית בתקופת קום המדינה, עם הקמת אנדרטאות לזכר חללי צה"ל. בתשובה למכתב למערכת "לשוננו לעם" כתב הבלשן עלי איתן כי "מכיוון שהמצבות...אינן פסלים של בני אדם, אין השם אנדרטה הולמן, אלא היה צריך לקרוא להן מצבת זיכרון או יד".
 
  • מונומנט:  monu/ment   (מלטינית: "להזכיר" או "להתרות" + סיומת "מנט" –
שמשמעויותיה:תוצאה,מכשיר, תהליך). מצבת זיכרון.
 
  • מונומנטאלי: הדומה למונומנט, בעל חשיבות היסטורית, שערכו רב, ממדיו עצומים, גדול בהרבה ממידת אדם, כביר.
  • מונולית: mono/lit  (מלטינית: יחיד/אבן). מצבת אבן,אנדרטה, העשויים מאבן שלמה.
  • מונוליתי: אחיד, שלם, עשוי מקשה אחת.
  • אובליסק: (יוונית: מחט קטנה). עמוד אבן רבוע וגבוה ההולך וחד כלפי מעלה ומסתיים בפירמידה.
 
 
נספח: מהו מינימליזם?
בתרבות היהודית מצוי רעיון ה"צמצום". מתוך צמצום פנימי נולד דווקא ריבוי רוחני והשתלבות ביקום. בבריאה. הפסלים מינימלסטים הם פרדוקס כזה, מעין תמרורים נזיריים שתפקידם לשנות את מצב המודעות של הצופה ולהכניסו להתייחסות רוחנית אל הסביבה או אל עצמו. מין מדיטציה. הצופה נדרש לעקוב אחר התהליך שבא לידי ביטוי בפסל ובהשתלבותו. מכאן האיפוק. הצורות החוזרות. החתירה אל הפשטות.
זהו הפן הפילוסופי של יצירה שאינה מקבלת דבר כמובן מאליו, שכל העת שואלת "כיצד אפשר לתפוס את היש, את המהותי בתוך עולם התופעות?". המינימליזם מתבטא בצורות  מעוטות, מחוקות, מגומגמות, ממוחזרות. צירופים, דימויים וסמלים העוברים מפסל לפסל. החומרים, הפרטים שמהם בנוי העולם, הם כלי עבודה אבל הם אינם העניין עצמו. הם עדות ל"יחסי קירבה עם החומרים הלא-מילוליים" (מתוך שיר של ישראל אלירז).
הפיסול המינמליסטי שונה מקודמיו בכך שמביא לוגיקה חדשה ביחס בין הפיסול למקום/לאתר בו הוא נמצא. הוא שונה מן הפיסול המסורתי, אשר פועל על בסיס סמלי  (חיבור בין דימוי פיגורטיבי שמוסר הפסל, בשילוב המקום בו הוא מוצב, היוצר תחביר תרבותי סמלי). למשל הצבת פסל של אברהם לינקולן במרכז וושינגטון. הוא נבדל מן הפיסול המודרניסטי, אשר מתפקד כמודל - נוסחה שמשקפת מבני עומק החורגים ממנה על בסיס טרנסנדנטי. כמודל "עצמאי" כזה, הפסל המודרניסטי מנותק מן המקום בו הוא נמצא - הוא אובייקט נטול מקום, נוודי (רוזלינד קראוס). למשל, הפסלים של יגאל תומרקין שנראה בהמשך. הפיסול המינמליסטי, לעומת המודרני, קשור למקום בו הוא נמצא בקשר בל יינתק: הוא מתקיים במקום הספציפי ובו בלבד ולכן יקרא "site specific". הפסל מתפקד אך ורק ביחס לסביבה שלו ובד בד משנה את המקום בו הוא נמצא, הווה אומר, הפסל הופך מסימן שהותיר האמן - לחלק אינטגרלי ממרקם המקום. כך, הפיסול המינמליסטי, אליבא דקראוס, אינו רואה בפיסול מדיום המוסר אינפורמציה עודפת בעצם נוכחותו. הוא משתלב יותר מאשר מצהיר.
יש הרואים באמנות המצרית את יסודות המינימיליזם ואת הפירמידות כפסגת האדריכלות המינימליסטית. יסודות מינימליסטיים קיימים בתרבות העיצוב היפנית שבה לריבוע ולמלבן ביחס של 1:2, יש מרכיב בלעדי בחפצים ובעיצוב חללים. ממבשרי המינימליסטים התיאורטיים באירופה היה גתה (שנודע בעיקר בכתביו) שעיצב מזבח למזל טוב, העשוי מאבן בצורת כדור וקובייה.
בדרך כלל יתייחס הפיסול המינימליסטי למרחבים וחללים הקיימים בסביבתנו התרבותית-חברתית כגון: ארכיטקטורה ונוף. כיוון שבאופן עיצובו הוא מתרחק מפיגורטיביות ובאופן פעולתו הוא דוחה פרשנות סימבולית. יוצא שהאופן בו שואף הפסל הנ"ל לפעול על הצופה הוא דרך הנוכחות. הצופה חווה אותו בגופו בתהליך תפיסתי (פרספטואלי).
מחשבות שלי: אפשר לנסות לתאר את ההבדל בין המינימליזם למודרניזם , כהבדל בין אדם חכם ובעל השקפות, לאדם חכם וספקן. הראשון מנסה בדרכים מגוונות להביע רעיון בעל צורה ברורה, השני עשוי להשפיע לעיתים בעצם נוכחותו, מנסה שלא-לומר משהו מוחלט מתוך ספקנותו. הוא מהווה סוג של מופת שאינו מנסה בהכרח לעצב את המציאות אלא להתבונן בה ולקחת בה חלק. לא לומר עליה משהו מובהק אלא להשתתף בה ולהצביע על קסמה הלא ברור.
המינימליזם קרוב ברוחו לתפיסות של הפוסט-מודרניזם, שהגיבו לרעיונות המוצקים והיחסית "סגורים" של המודרניות, ובראש ובראשונה לרעיון הקדמה. המינימליזם קרוב מאוד (כמו גם הפוסט-מודרניזם) לתפיסות מזרחיות של הטאו והזן. הטאו הוא "זרם החיים" שיש למצוא את מקומך בתוכו כל רגע נתון. הוא כמובן זורם גם בתוכך. השאיפה היא להיות עם הטאו. להיות מאוזן. להיות עם הסביבה ועם הסביבה הפנימית. פסל מינימליסטי מנסה לייצג את הרגע הכפול: יש לו פנימיות משלו והוא גם חלק מהסביבה. מינימליסט מוצלח הוא כמו נזיר הזן המתאמן בקשת – כשהוא בשיאו הוא אינו "פוגע" במטרה. הוא רק משחרר את החץ ומאפשר לו להתאחד עם המטרה.
מכיוון שפיסול זה הוא חלק מהסביבה, הוא משתמש בקנה המידה שלה. לרוב ממדיו גדולים יחסית לקנה מידה של קומת אדם (בשונה ממרבית הפיסול המסורתי). קנה מידה זה מונע מהצופה לתפשו כיחידה שלמה מנקודת מבטו. הוא משתמש בגודל על מנת לעודד את הצופה לחוותו תוך כדי תנועה סביבו ובתוכו - כך שתמיד הוא ייתפש בחלקיותו, בשברים שברים (פרגמנטים). על-פי תפיסה זו לא ניתן לתפוס את המציאות כ"אחת" אלא רק כזורמת, משתנה, חלקית. כך גם הפסל המינימליסטי נחשף רק תוך כדי השתנות מתמדת בהיותו חותר נגד פרספקטיבה אחת נייחת.
חלק ניכר מהפיסול המיניליסטי מתאפיין בשימוש בחומרים הקשורים לעולם התעשייתי ובשימוש בטכנולוגיה חדשה. מבחינה צורנית הוא מתאפיין בדחיית דימויים פיגורטיביים ונמצא לרוב כבעל ארגון צורני מופשט, גיאומטרי או אחר. לעתים מעוצב כ"טפיל" על המקום בו הוא נמצא ושואב/שואל את שפת סביבתו עד כדי הסוואה או היטמעות. (למשל עבודות של מיכה אולמן שגודלן זעיר וכמעט רק הוא יודע על קיומן).
המינימליזם הופיע בארצות הברית בשנות ה-50 והגיע לשיאו בשנות ה-70. הוא מתחיל כזרם אמנותי מובדל אחרי האקספרסיוניזם המופשט, המתאפיין בביטוי עצמי, סובייקטיביות ורגשנות המתבטאים במשיכות מכחול ספונטניות בציור. במאה העשרים בישרו את המינימליזם אמנים כמו קזימיר מלביץ' והקונסטרוקטיביסטים הרוסים, ולצידם מרסל דושאן ואמני זרם הדאדא.
למרות הדמיון הצורני של המינימליזם לקונסטרוקטיביזם או כל סגנון אחר המתאפיין בהפשטה, גאומטריה וכדומה, יש להבדיל ביניהם - כיוון שאלו ואלו שייכים לשני קצוות הפוכים של המחשבה הפילוסופית ומייצגים תפישות רעיוניות שונות בתכלית; הקונסטרוקטיביזם והסופרמטיזם שייכים למסורת המודרניסטית המתבססת על "שקיפות" מחשבתית, מנסים לנסח מודלים בעלי כוח הסברי ומאמינים ביכולתם לשקף ולתמצת אמיתות. המינימליסטים מצויים כאמור בתפישה הקשורה לפוסטמודרניזם – לפיה ברשותנו רובד אחד, הרובד של הסימן שאינו מוביל אותנו אל מסומן - אל עבר מחוז המצוי מחוצה לו. במובן זה, אין האובייקטים של הפיסול בעלי כוח לנסח מבנים החורגים מהם אלא כוחם הוא בעצם נוכחותם כלפי הצופה ונוכחותו. הכול טמון במפגש ביניהם.
במילים אחרות – ההבדלים בין גישות מודרניסטיות למינימליזם הוא בשאלה – מה אני יכול לומר על המציאות והאם אני צריך לומר או להשתלב. התנועה המודרנית התאפיינה בשיח של "אמיתות" (מהשדה המדעי, הפוליטי, הפסיכולוגי, הכלכלי והלאה). התנועה הפוסט-מודרנית מתאפיינת ביותר ספקנות ביחס ליכולתנו לומר משהו על המציאות. המינימליזם הוא ביטוי פיוטי לתחושה של היות-עם המציאות, מבלי לקבוע מוסרות נחרצים.
התפתחויות מקבילות יש בתיאוריה הספרותית ובמוסיקה (מג'ון קייג', סטיב רייך ושנברג, מן הסולם בעל עשרת הטונים, מן המוסיקה של סירוגין הרעש והשקט, המבקשת להעיר את השומעים שלא ייסחפו בלי לשמוע).

(אמנים חשובים: פסלים כמו רוברט מוריסריצ'רד סרהקארל אנדרידונאלד ג'אדדן פלבין ואחרים).


אמנות האדמה היא קטגוריה הקשורה במינימליזם בפיסול ומיישמת את עקרונותיו ורעיונותיו על מרחבים הקשורים בנוף ובטבע. "חומרי הגלם" של פיסול זה הם על פי רוב הסביבה עצמה (תוואי השטח, הטופוגרפיה) כאשר פעולתו של האמן היא סוג של סימון בשטח. עבודות אחרות עשויות "להוסיף" חומר עודף, זר, חדש לסביבה כגון ב Shift עבודתו של ריצ'רד סרה אשר בה יצק האמן אלמנטים מבטון הנפרשים באזור של עמק. לעומת אלו, רוברט סמית'סון בעבודתו הידועה "מזח לולייני", השתמש בחומרי המקום שנמצאו בשטח של קרקעית הים באזור החוף, על מנת לארגנם מחדש כך שיתבלטו מעל לפני המים וייצרו את הצורה הספירלית הנמשכת מן החוף אל תוך המים.
(אמנים חשובים: מיכאל הייזררוברט סמית'סוןכריסטו)
 
מהנדסת העיר: רינה קטיף, 08-8545300,301, 303 / חיה גרינברג 8545318/ 0574-867660
haia@ashdod.muni.il
דובר: אדי בן חמו. 08-8545051/2/3
יח"צ משה דרור. 08-8545049 / 057-4867082
ברוך וינד: 0523493947
 
 
 
סיורים. אתר הסיורים של ישראל.  siyurimisrael@gmail.com 052-5110616   
לייבסיטי - בניית אתרים