להצטרפות לרשימת התפוצה הכנס את כתובת הדואר האלקטרוני שלך:
 


שתף והזמן חברים
FacebookTwitter



פורום סיורים- הודעות אחרונות

iPhone Supported
תימנים עלייך כנרת

הוי כנרת שלי...

סיפורם המרתק של תימני כנרת מאז עלייתם ב-1912 ועד גרושם למרמורק ב-1930. 
המושבה כנרת הוא שם נרדף לעליה השניה, תנועת העבודה, רחל, חוות הפועלות, ציונות, התיישבות, חקלאות ועוד... כאן החלו את דרכם תנועת הקיבוצים, מכאן יצאו להקים את דגניה א' ומכאן פעלו ברל כצנלסון, א ד גורדון ורבים אחרים. מכאן יצאו להקים את קבוצת כנרת השוכנת מעט דרומה מהמושבה.
ב1908 עוד לפני ייסוד אחוזת בית נוסדה כנרת וב-1913 נוסדה קבוצת כנרת.
דגניה א' נוסדה ב-1910 וב-1912 ייסדה את הקיבוץ הראשון בארץ במקומה הנוכחי.
דגניה ב' נוסדה ב1920 ליד דגניה א.
 
האזור הזה של דרום הכנרת הוא סיפור העליה השניה. סיור בבית הקברות של כנרת הוא סוג של סיור בפנטאון לאומי.
כיום היישובים הללו הם סיפור הצלחה וסוג של גאווה לאומית.
 
בשטחים החקלאיים של קבוצת כנרת בחורשת האקליפטוס של נעמי שמר וליד בית המוטור העתיק התרחש סיפור עצוב ומדהים שלא הרבה דובר בו עד היום.

חורשת האקליפטוס כיום : צילום : חיים אוחנה

כיבוש העבודה - עבודה יהודית שחורה...

בשנת 1882 עלו לארץ קבוצה לא קטנה של תימנים ששמעו על רכישת קרקעות בארץ ישראל ועל עליית יהודים לארץ הקודש. עלייה זו עונתה עליית 'אעלה בתמר'. התימנים לוקחים את הפסוק משיר השירים 'אעלה בתמר אוחזה בסנסיניו' ומקשרים אותו לשנת תרמ"ב בסיקול אותיות- בתמר.
סיפור קליטתם של התימנים בירוןשלים היה קשה, גזעני ואכזרי. יעידו על כך עיתוני התקופה ועדויות כתובות רבות. לאחר תלאות רבות נבנו שם שתי שכונות עבור התימנים : בתי גורל וכפר השילוח.
חלק אחר של התימנים התפזרו בארץ והיו לפועלים ולעובדי אדמה.

בשנת 1910 המפעל הציוני בארץ היה בסכנה. הקרן קיימת רכשה אדמות, אך לא היה את מי ליישב בהם וכמובן לעבוד אותם. בשלב מסויים שכרו פועלים ערבים שיחרשו את האדמה על מנת שלא לאבד אותה מכח חוק המחלול ( החרמת האדמות הבלתי מעובדות ). באותה שנה מחליט המשרד הארץ ישראלי בראשות ארתור רופין להביא יהודים מתימן כדי לחזק את היישוב בפועלים ובמתיישבים.

מדוע בחר רופין דווקא בתימנים ?
רופין ואנשיו הכירו את התימנים של עליית "אעלה בתמר" אנשים שמסתפקים בתנאים מינימליים, לא דורשים הרבה, לא מתלוננים ושכרם מועט.
זה בדיוק מה שרופין חיפש.
 
רופין מחליט לשלוח שליח לתימן על מנת לנסות ולהביא יהודים תימנים נוספים.
 
המשימה הוטלה על שמואל יבנאלי. ( ורשבסקי ) איש כנרת.
בשנת 1911 נוסע  יבניאלי לתימן, הוא מגדל זקן ופיאות ומציג את עצמו כרב בשם אליעזר בן יוסף הוא מצטייד בשלושים ושתיים שאלות בהלכה שכתב הרב קוק לרבני תימן. כל זאת למרות שהיה חילוני. יבניאלי ידע לפרוט על הרגשות המשיחיים העזים של יהודי תימן, אפילו השם שבחר לעצמו "בן יוסף" מתקשר לאמונה במשיח בן יוסף שיופיע לפני משיח בן דוד.  (מספרים שיבניאלי הסתובב עם חמור לבן. ) במהלך מספר חדשים ערך מסע שכנוע לעליה, בעזרת הבטחות שבסיכומו של דבר לא מומשו (כמו דיור, עבודה בשכר הולם ויכולת שמירת צביון חיים דתי), את חוייותיו מהמסע כינס לספרו "המסע לתימן".
בשרעב הוא נפגש בבית הרב דוד בן ישראל מרגלית צאירי והרב מספר לו שהיהודים בתימן שואפים לעלות לארץ ישראל מרגע לידתם ועד מותם. ההבטחה של יבניאלי לעבודה ומגורים כסמכות ההנהגה הציונית לא מותירה  שום ספק בליבו של הרב והוא מחליט לעלות עם קהילתו לארץ ישראל.
 
בסוף חורף תרע"ב/1912 יצאה ממחוז שרעב שבדרום תימן קבוצת עולים שמנתה כ-70 משפחות. העולים יוצאים ברגל ועל גבי בהמות למסע ארוך ומפרך. חלקם של העולים מתים בדרך וחלקם חוזרים עקב המסע הקשה. הם מגיעים לנמל יפו אך שם, מרחק של מאות מטרים ממשרדו של רופין אף אחד לא חיכה להם.
הם ממשיכים לחיפה ומתקבלים שם ע"י הטמפלרים של חיפה שמפנים אותם למושבות היהודיות.
רוב רובה של ''עליית יבנאלי'' התיישב אז במושבות החקלאיות. חלקים ניכרים מאותם אנשים זכו לגורל דומה לזה בו זכו אחיהם מהעלייה הראשונה. בניגוד לעולים ממזרח אירופה הם לא יועדו להקים ישובים של קבע.
 
מס' משפחות הגיעו לשומרון, ארבע השתקעו במושבה זכרון-יעקב ושש-עשרה התיישבו בחדרה. בראש הקבוצה שהגיעה לחדרה, ומדמויות המפתח בקורותיה, עמד הרב דוד ישראל, שנודע בכינויו "אלשריעה" - השופט, שכן בתימן הוא שימש כדיין, שוחט, מקדש ומגרש.
 
איכרי המושבות לא האירו פניהם לתימנים שהתיישבו בקרבם. יחסם הקשה, ולעתים האכזר, כלפיהם נודע לשמצה, וגם קבוצתו של דוד ישראל לא רוותה שם נחת:
"עברו עלינו מחלות רבות וגם מנהגים רעים מצד נותני העבודה שרדו בנו כמו בעבדים ושפחות."
 
התימנים מאשימים
 
ב-כ"ג בשבט תרע"ג  (1913 ) התפרסמה כתבה בעיתון האחדות תחת הכותרת : התימנים מאשימים : הושיבו אותנו באורוות ורפתות.
וזה לשון הכתבה :
זו אחרי זו הגיעו הנה במשך חודשים אחדים חבורות של תימנים שנכנסו לחדרה ישר מעל האניה שהביאתם מתימן. עכשיו נמצאות כאן חמישים משפחות שנאספו מכל קצוות תימן. רובם נחלקים לארבע קהילות לפי מקומות מגוריהם הקודמים, לכל קהילה בית כנסת בפני עצמה ומנהגים מיוחדים בתפילה וכדומה.
כשבאה הנה החבורה הראשונה קבלוה אכרי מושבתנו בסבר פנים יפות... אך לאט לאט נצטנן היחס. גרמו לזה סבות שונות. האכרים הזעירים והעניים שבחדרה, כמו בשאר המושבות, הביטו בעין צרה על התימנים. סוג זה של אכרים מתנגד בכלל להגדלת מספר הפועלים העברים במושבה, מפני שאלה האחרונים מוכיחים במופתים חיים שאפשר לחיות ולהתפרנס מיגיע כפים אף בעבודת האדמה מבלי תמיכות וחלוקה...
----חומר לניצול---- ( כך במקור )
האיכרים האמידים והעשירים כשראו את הפנים הצמוקים מעוני ורעב, עטופי הסחבות, המתגוללים באורוות ורפתים, הבינו שזה חומר לניצול וקבעו בחשאי משכורת מכסימום שעליה אין להוסיף ואף ניסו לתקן שכל פועל תימני יהיה מקושר לבעליו ולא ילך לעבוד במקום אחר בלי רשיון בעליו הקודמים.
כשרצו לגשת לבנין בתים בשביל התימנים, דרשו האכרים ששכונה זו תבנה בריחוק מקום, בכדי שהתימנים לא ימצאו בתוך המושבה. צריך להעיר שבנדון זה לא מילא גם חלק גדול של הפועלים האשכנזים את חובתו ביחוסו הרשלני לשאלה.
כל זה דיכא מאוד את רוח התימנים וכמעט שהביאם לידי יאוש. הם כתבו לחברת "עזרה" בברלין:
רוצים אנחנו להודיע לך גודל צערנו ורוע גורלנו כאשר קרה אותנו פה בחדרה. ראשית כל, מאחר שהגענו לחדרה הכניסונו לאורוות ונתנו לנו עבודה וכתבו לנו את המחיר שבעה גרוש... וזה החודש השישי, חשוון, הוציאו אותנו מהעבודה ולקחו ממנו כחמישה עשר יהודים ושמונה ערבים ושאר היהודים לא נתנו להם עבודה, וכל היהודים לווים ואוכלים.... ועכשיו אמרו להם כי ילכו לעבוד בחפצי-בה אצל מ.ל. וכתבו להם חמישה גרוש וששה גרוש... ואין לנו על מי להישען... ומה תענו ליום הדין שאתם הבאתם אותנו בין אנשים שאינם הגונים ... ובעל הריחיים אם נזדמן לו יהודי לטחון, מניח אותו ג' או ד' ימים. ואם באו ערבים תיכף טוחן להם ומשלהם. באנו לצעוק במושבה ואין מושיע... וכעת אנחנו פונים אליכם שאתם צריכים להמציא לנו עגלות ולהוליך אותנו למושבות אחרות חוץ מחדרה, לפי שהערבי חביב אצלהם יותר המעברי. ואנחנו לא באנו לצבור כסף אלא לחם לאכול ובגד ללבוש ודי... וגם מגרש הבתים שיבנו בשביל התימנים הראו לנו, מקום רחוק מהמושבה ובבקעה נמוכה ביותר..."
כידוע לא עלה בידי האיכרים להרחיק את שכונת התימנים מרחק רב מהמושבה ובכלל הוטב אחר כך מצבם הודות להשתתפות הפועלים האשכנזים בגורל אחיהם.
בן אריה.
 
עלייה לכנרת
ב- 1912 עוד לפני פרסום הכתבה הזו עזבה קהילתו של הרב צאירי את חדרה ועלתה צפונה לטבריה. בטבריה פגשו נציגים של ההנהגה הציונית שהציעו להם להתיישב בכנרת ושהבטיחו שהיחס אליהם יהיה טוב, שעבודה לא תחסר להם, וכי ישנם מגורים בהם יוכלו להשתכן, ראו העולים לנכון לעבור ולהתיישב בכנרת.
 
כ-14 משפחות הגיעו לכנרת והתמקמו ליד חוות כנרת בבית המוטור. בית המוטור נבנה בשנת 1910 על ידי משה ברגמן ושימש כמתקן שאיבה של מי הירדן לצורכי השקיה. בית המוטור הכיל חדר אחד גדול ושני חדרי עזר נוספים. על-אף הצפיפות, הסכימו העולים ללון בשלושת החדרים הללו, עד שייבנו להם בתים נוספים, הצפיפות הקשה בבית המוטור אילצה את המתיישבים למצוא פתרונות דיור אחרים, לכן החלו בבניית מבנה טיט בכוחות עצמם.
בסביבת בית המוטור הייתה ביצה גדולה שנקראה בפי המקומיים "ביצת דלייקה"- על שם השבט הבדואי ששכן כאן. התימנים החלו לייבש את הביצה ע"י שתילת אקליפטוסים שלימים תכתוב נעמי שמר את שירה המפורסם על החורשה הזו "חורשת האקליפטוס"..
  
שנה לאחר הגעתם של התימנים לכנרת הגיעו למקום חברי קבוצת יחד בראשות בנציון ישראלי נח נפתולסקי ומאיר רוטברג. קבוצה זו הייתה אמורה לעלות ליישב את החורן בגולן ונקראו ע"י ארתור רופין לחזור לכנרת. הם מקימים את קבוצת כנרת בתחילה ממש במושבה ולאחר שכבר היה צפוף היו צריכים לבנות את יישוב הקבע בקרבת היישוב התימני. כנראה שהאדמה שהתימנים ישבו עליה הייתה מתאימה להם.
אנשי כנרת שהגיעו לכור מחצבתם לא ראו בעין יפה את התיישבות התימנים בקרבתם וכנראה שהעימותים החלו מייד. הכנרתיים זכו לתקציבים, לבתים מאבן ולתגבור אנושי מצד הסוכנות והמשרד הארץ ישראלי. לעומתם התימנים נעזבו לנפשם מהרגע בו נחתו על חוף הכנרת. הם סבלו מהתנכרות ומהתנכלות חברי כנרת ומהתעלמות - לעתים מכוונת - מצד המוסדות המיישבים.
הרב דוד ישראל ושתי משפחות נוספות התגוררו בבית המוטור ובו המנוע, השואב מים מן הירדן, לא פסק מפעולה גם בשעות הלילה.

בית המוטור כיום וב - 1912

 היישוב התימני לא היה מוגן בחומה, כאנשי חצר כנרת, והיה פרוץ להתנכלויות של ערביי הסביבה ושל חיילים תורכיים מורעבים, ששדדו את מזונם. ואילו חברי קבוצת כנרת, לא רק שלא הקלו על יוצאי תימן אלא עשו הכול כדי להקיא אותם מקרבם: מנעו מהם מים לשתייה ולהשקאה, התנגדו לבואן של עוד משפחות תימניות ( מניין לתפילה ) ויצאו נגד השלמת יחידות דיור בעבורם.
 
מפגשים אלה הובילו לעתים לאלימות קשה, ידוע למשל על מקרה של תקיפת אחת מנשות התמנים, ע"י חבר הקבוצה, וזה רק כי נכנסה לשטחו במרדף אחר עז. התימנים המזועזעים זעקו ורתחו על הכאת האישה ובעקבות זעקתם נעשה בירור בקבוצת כנרת. את הבירור ניהל יעקב האפט רואה החשבון של הקבוצה. פסיקתו הייתה : אם שמולק'ה היכה כנראה שזה מגיע לה.
 
מדוע לא ישבו התימנים בתוך המושבה ולימים בתוך קבוצת כנרת ?
 
מדוע לא בנו להם בתים ?
 
מדוע לא שיתפו אותם בנכסים המשותפים ובאמצעים שקיבלו מהנהגת הציונות ?
 
בסוף הכתבה הזו אני מביא את מכתבו הארוך של הרב דוד ישראל צאירי שנכתב ב-1926. המכתב כתוב בשפה עברית תנכית מתובלת בעברית מחודשת. ע"פ המכתב ניתן ללמוד על אופיים של תימני כנרת, על צניעותם ועל כאבם הגדול בעקבות התעמרות הנהגת היישוב וקבוצת כנרת. המכתב מלמד אותנו על מציאות עגומה וכואבת, אפליה מכוערת והתעללות קשה מצד אנשי כנרת. אני ממליץ לקרוא ולהפנים.
רבים המכתבים שכתב הרב דוד - מנהיג הקהילה ל"הנהלה" בתל אביב. באחד המכתבים הוא מבקש בתחנונים שיבנו להם בתים כיוון שבית המוטור הוא מקום מסוכן ומרעיש ואף ביתו הקטנה בת השנתיים קיפחה את חייה כשנפלה מהמדרגות העולות אל הבית ( החדר הקטן על בית המוטור )
  
כותבים על הפרשה
 
הסופר משה סמילנסקי, לאחר שביקר אצל תימני כנרת ויבנאל בשנת 1925, התבטא בחריפות:
"אם יש מי שהוא אחראי בעד ייסודן של שתי השכונות הללו, מקומו על ספסל הנאשמים [ההדגשה במקור]. ראיתי עוני, ראיתי סבל בימי שנותי הארצי-ישראליות, את אשר ראיתי בשתי השכונות הנזכרות, לא ראיתי גם בחלום רע. זהו דבר-מה הגובל עם חטא! זהו דבר-מה המעביר אותך על דעתך. ועל שתי השכונות הללו יש שלט "המחלקה להתיישבות" של ההנהלה הציונית. … ואנוכי שואל אותם, קבל אדם וקבל שמים, כיצד מלאם לבבם לתת לבני-אדם, אשר נוצרו בצלם אלוהים, לחיות במשך שנים בתנאים, שאדם מן היישוב לא היה מרשה לעצמו להחזיק בהם את בהמתו? כנרת: צללים של גברים ונשים, שלדים של ילדים. עיניים מלאות ייאוש, פחד, כעס ומרירות. בלויי סחבות. איום של רעב."
 
כאשר נזקקו לקבורה יהודית סרבו אנשי כינרת לקבור את התימנים בבית הקברות המשותף ולאחר מחאות ולחצים הקצו להם חלקה נפרדת בבית הקברות. אחרים יאמרו שהתימנים עצמם סרבו לקבור את מתיהם יחד עם ה"כופרים" של כנרת אך סברה זו לא מחזיקה מים כיוון שבתקופה שהחלו לקבור בכנרת מתו תימנים וכינרתיים באותה עת ועדיין לא היה בית קברות כנרת "חילוני" כפי שקיבת את צביונו במהלך השנים.
 
בשנת 1917, חמש שנים לאחר הגעתם למקום, והתימנים יושבים כילדים חורגים לחופה של הכנרת, החלה דינמיקה של משא-ומתן להוצאתם משם וליישובם במקום אחר. בישיבה של הסתדרות הפועלים בגליל העלה ברל כצנלסון את התביעה להעביר את התימנים מכנרת, "למען לא יימקו בעוניים." אלא שהרעיון לא קרם עור וגידים.
 
בשנת 1923 התמנתה ועדה לבדיקת הנושא מטעם המחלקה להתיישבות וזו המליצה להעביר את התימנים, בנימוק שהובא ללא כחל וסרק: "השכונה יושבת זה חמש-עשרה שנים על שמונים דונם קרקע, היכולה להיות כולה מושקה. הקבוצה רוצה בקרקע הזו, כי היא צריכה לה כאוויר לנשימה." ובמלים אחרות, יש לנשל את התימנים מאדמתם למען רווחתם של חברי כנרת.
 
המשא-ומתן להעברת התימנים מכנרת נמשך שנים רבות, הן משום המחסור בקרקע ובתקציב והן בשל התעקשות התימנים להיות אדונים לגורלם ולהשתתף בהחלטה לאן לעבור ובאילו תנאים. למשל, בשנת 1928 עמדו על הפרק, כמעט בעת ובעונה אחת, שתי תוכניות שונות. לוי שקולניק (אשכול), מפעילי "המרכז החקלאי" ולימים ראש ממשלת ישראל, העלה את ההצעה ליישב את תימני כנרת ויבנאל על אדמת דלהמיה שבעבר הירדן המזרחי, מקומו של קיבוץ אשדות-יעקב היום, והסתייג מהצעה אחרת להעביר אותם להתיישבות ביהודה.
כעבור חצי שנה הודיע נציג תימני כנרת, משה בן חיים (מנצור), להנהלה הציונית, כי לאחר ביקורו עם נציג קק"ל, יוסף וייץ, באתר ההתיישבות המיועד ליד רחובות מוכנים תימני כנרת לעבור לשם, אך על קק"ל להתחיל מיד בבניין הבתים ו"בעבודת סידור המים".
 
הסכמתם של התימנים למשא ומתן הייתה לאחר שלא הצליחו לגייס מניין מתפללים בשבת קודש. סירוב היישוב להוסיף משפחות חתם את הגולל לסיכוי למניין וזו הייתה הסיבה העיקרית לייאוש המתגבר. הלחץ עשה את שלו והרב המנהיג ר' צאירי כתב להנהלת הציונות :
 "זה לי אחת עשרה שנה שעזבתי את ארץ מולדתי תימן ואבא ארצה-ישראל. ופה אני מתגורר במשאבת המים אשר ע"י המושבה 'כנרת'. ואני סובל פה הרבה מאוד. כל חמורי נגנבו לי ע"י גנבים, שחדרו לתוך הבית וגם עופות אי-אפשר לי לגדל פה, יען שהשועלים אוכלים אותם וגם בלילה לא אנוח כי קול המכונה מנודדת שנתי מעיני. ומחלת הקדחת תוקפת אותי לפרקים – זהו מצבי העגום פה בבית החרב הזה, בבית הזה נפלה בתי מהסולם ומתה כי הלא חרבה היא ואין אדם יכול לדור בחרבה. ובכן, בהיות שההנהלה הציונית נזקקת תמיד לעזרתם של התימנים. לכן הנני מבקש מאת כבודו לחוש לעזרתי ולגאלני מהחרבה הזאת, שהביאתני עד כה. לסייע בידי שאוכל להתיישב ביישוב של יהודים בבית אשר יסכון לדירה". (צילום המכתב לעי"ל )
 
אדמות זרנוקה, שנרכשו כאמור על-ידי קק"ל כבר בשנת 1926, נועדו להיות הבסיס להתרחבותה של שכונת שעריים בשנות השלושים והמחלקה להתיישבות מצאה, כי במסגרת זו ניתן יהיה להביא את הפרשה העגומה של תימני כנרת לידי סיום. אלא שהמשא-ומתן עם הכנרתים התארך מאוד.
אלו שלא ששו מלכתחילה לעזוב את כנרת השלימו רק כעבור זמן רב עם גזירת הגירוש. מה עוד, ששבעי מרורים והבטחות שווא התעקשו התימנים, כפי שסיפרנו, לעבור למרמורק רק לאחר שתושלם בניית בתיהם במושב המתוכנן ורק משיחוברו הבתים למקור מים. ועוד סלע מחלוקת: את הסכמתם למעבר התנו התימנים בקבלת 25 דונם אדמה חקלאית לכל משפחה, ורק משהבינו כי תביעתם זו עלולה להשאירם עוד בכנרת הם ויתרו עליה, והסתפקו בהסדרת חיבורו של המושב למקור מים. ואמנם, בתמוז תרפ"ח/1928, כשהפציר משה מנצור בהנהלה הציונית שלא להתמהמה, הוסיף:
"מצבנו בכנרת כעת הוא נורא, אין לנו כל עבודה וכל אמצעי מחיה, מספיק סבלנו ובמשך הרבה שנים, ואם הוחלט על התיישבותנו, לא צריך לתת לנו לסבול רעב ומחסור אפילו זמן קצר."
 
גם רוחו של שמואל דיין, ממייסדי קבוצת דגניה ומאוחר יותר ממייסדי מושב נהלל, נסערה לנוכח מה שראו עיניו בימים האחרונים לישיבת התימנים לחוף הירדן:
 
"בתי התימנים העירומים מעץ מוחים מחאה אילמת, צועקים ותובעים באילמותם דין-צדק מאת כולנו - כולנו הננו חייבים! המה ערירים ועקרים בין היוצרים. את האדמה חפרו כמו כולנו בעמל ובזיעה - ובקורבנות עלו על כולנה, וסובלותם גדולה משל כולם והנאתם קטנה משל כל האנשים החיים כאן. הנדכאים והחלכאים בשטח זה!"
 
יעל גורדון כותבת לאביה א ד גורדון :
התביישתי עד עומק נפשי בעד כולנו. מה אנו עם כל דרישותינו, עם כל שאיפותינו הגדולות רחמנא ליצלן אם כל כך אדישים אנו לגורל אחינו שהמקרה טלטל אותם לגלות עוד יותר מרה מאתנו [...] האיך? [...] אנחנו שבאנו לא"י לעקור מן השורש את הגלות, שמים כלי גולה על אחינו שגם באו לעבוד אתנו יחד בא"י, בעד זה שהם רוצים לחיות על פי מנהגיהם בדת, על פי העצמיות שלהם. כלומר, בעד אותו דבר שאנו סובלים מכל גויי הארצות! [...] העניין עם התימנים פילח את מוחי כברק את לב השמים הקודרים ואור פתאומי האיר באכזריות את התהום שאנו יורדים שמה [...]"
 
מכנרת למרמורק
 
נתנאל מרגלית מספר, כי כשנה לפני המעבר למרמורק שלחו תימני כנרת את יוסף מרגלית, שישמש כנציג ואיש קשר מטעמם ברחובות. בז' בכסלו תר"ץ (9.12.1929) הונח היסוד לבניין עשרת הבתים הראשונים בכפר-מרמורק, שתוכנן לקום כמושב העובדים הראשון של יהודי תימן בארץ-ישראל. תימני כנרת ניסו להשהות את העברתם לשם עד שיתמלאו כל דרישותיהם, אך התעקשותם לא עמדה להם וב-5.8.30 עברו עשר משפחות, שמנו שלושים ותשע נפשות, על כורחן למושב החדש, שעדיין לא היה מוכן לקלוט את דייריו החדשים. השאלה אם תימני כנרת גורשו או עברו היא שאלה טעונה, והתשובה לה תלויה במשיב. כך למשל בן-ציון ישראלי, חבר קבוצת כנרת, מדבר על "העברת" התימנים למרמורק, משה סמילנסקי מגדיר את האופן שבו נפטרה קבוצת כנרת מהתימנים כ"מקרה מבאיש", ויהודה ניני קובע: "התימנים נעקרו מאדמתה של כנרת בעל כורחם. לדידם הם נושלו וגורשו."
 
תימני כנרת עזבו את בית המוטור בצער ובכאב גדול, הם ראו בכך עזיבת מולדת. כל משפחה לקחה איתה מלבד חפציה חוטר של דקל כמזכרת אותו נטעו בביתם החדש במרמורק. את עצי הדקל בני שמונים שנים ניתן לראות עד היום במרמורק.

העצים שהובאו למרמורק מכנרת על ידי התימנים

רחובות במרמורק - כיום

בית הכנסת על שם מנהיג תימני כנרת ולוח הזיכרון במרמורק

רחובות במרמורק הקשורים לפרשת תימני כנרת. רחוב כנרת, רחוב הדקל ורחוב רבי דוד ישראל. ברחוב דוד ישראל נבנה גם בית כנסת הנושא את שמו של הרב.

ב-21 ביולי 1994 נידונה בבית המשפט העליון עתירה מס' 3745/74 אצל השופטים : מאיר שמגר, דליה דורנר ויעקב קדמי, עתירה שהוגשה על ידי בני "תימני כנרת" לחייב את קבוצת כנרת, המועצה לשימור אתרים, קק"ל והמועצה האזורית עמק הירדן לא להסיר את השלט המנציח את סיפור תימני כנרת.
מה הפריע לאנשי כנרת השלט הבא :
 
השופטים אמרו כי אין הם יכולים לחייב את חברי קבוצת כנרת להשיב למקומו שלט הנצחה לפועלם של התימנים ליד בית המוטור, וזאת משום שהעתירה הוגשה "ללא הכנה מספקת", לדברי השופט.
 
בהמשך מסכמים השופטים :
"בשולי הדברים רואים אנו להוסיף כי ניתן לחסוך את ההתדיינות, שהיא לטעמנו מיותרת לחלוטין, אם תיענה בקשתם של העותרים ששלט הזיכרון הנ"ל יותקן על הקיר החיצוני של בית המוטור, כפי שהוזכר לעיל. זוהי בקשה צנועה אשר לא צריך להיות קושי בהיענות לה, אם המשיבה הראשונה תגלה רצון טוב, בהתחשב בשאיפתם העזה של העותרים להנציח פועלם החלוצי של אבותיהם".
 

שלט המריבה שהוסר על ידי קבוצת כנרת

השלט שמופיע כיום

רחל המשוררת ותימני כנרת

דן כוכבי מצאצאי תימני כנרת והעו"ד שהגיש את העתירה לבג"ץ בעניין השלט בטוח שהשיר של רחל- "עבריה" נכתב על אמו וסבתו שחיו בכנרת. דן טוען שרחל המשוררת הלאומית הייתה בת בית אצלם כמו נערות אחרות שחיו בחוות כנרת. הוא מספר על הטאבון המשפחתי והכנסת האורחים נוסח תימן שלא הייתה מוכרת לאנשי העליה השניה. לטענת דן כוכבי השיר נכתב על נשות תימני כנרת, על הפרידה מהם במסעה לאירופה ושוב הפגישה המחודשת עמם.
 
ע"פ הביוגרפיה של רחל היא התגוררה בחוות כנרת עד 1913. ב1913 נסעה ללמוד באירופה וחזרה שוב לכנרת ב-1919. בכנרת לא אהבו את שובה והיא עברה לדגניה שם התגלתה מחלתה וגם משם גורשה בבושת פנים.
 
אתן לכם לשפוט.
 
עִבְרִיָּה : רחל
 
 שחורה אני ונאוה  (שה"ש א', ה')
 
אֲנִי מַבֶּטֶת בָּהּ נִפְעֶמֶת,
נִדְמֶה: הִנֵה זֶה אַךְ
בְּחֵן קְדוּמִים, בִּשְׁחוֹר וְלַהַט
עָלְתָה מִן הַתַּנַ"ךְ.
 
וְגֶשֶׁר פָּז נִתְלֶה מִמֶּנָה
אֶל אֶרֶץ הָעִבְרִים.
וְזִכְרוֹנוֹת יְמֵי הַחֶסֶד
בַּנֶּפֶשׁ מִתַּמְּרִים.
 
בְּנוֹף נֵכָר הָלוֹךְ וָנוֹעַ
(דְּרָכִים בּוֹ מִי יִסְפֹּר?)
אֲנִי הֵמַרְתִּי שְׁחוֹר וְלַהַט
בִּתְכֵלֶת וּבִנְהוֹר.
 
אַךְ אִם מָעַלְתִּי – לֹא לָנֶצַח,
כִּחַשְׁתִּי – לֹא עַד תֹּם.
וְשַׁבְתִּי שׁוּב כְּשׁוּב הַהֵלֶךְ
אֶל כְּפַר מוֹלַדְתּוֹ.
 
כֹּה אֶעֱמֹד פֹּה לְפָנַיִךְ
נִפְעֶמֶת אֲחוֹתִי,
בְּחֵן קְדוּמִים, בִּשְׁחוֹר וְלַהַט
אָזִין עֵינֵי תְכֶלְתִּי.

העברית של התימנים 

תימני כנרת ותימנים בכלל מדברים בשפת התנ"ך. כך כינו את עלייתם ב1882- עליית "אעלה בתמר" וכך כל מאורע מסופר בשפת התנ"ך. מספרים שכאשר ראו תימני כנרת את שמואל יבניאלי בכנרת נטול זקן ופיאות וללא כיסוי ראש, הבינו את התרמית והפטירו " וירא והנה לאה" - והמבין יבין.
 
 
מכתב שנשלח מהרב דוד בן ישראל להנהלה הציונית- טבט תרפ"ח
 
תלאות מצב תימני כנרת מיום בואם מן התימן עד עכשיו. כבר ידוע שבארץ התימן היינו יודעים את סיבת פרעותינו ושמחים בחלקנו ומחכים לתשועת אלוקינו שומרים את דתינו עד שיגאל הב"ה שכינת עוזנו ונעלה לארצנו ע"י מלך משיחנו. אח"כ שמענו שנכנסו אחינו לארץ אבותינו והנהלה מנהלת כל שיכנס לארץ ישראל לעבוד באדמת ק"ק וא"י קולטת כבר את יושביה ועוזר כל איש לרעיהו ואחינו שבחוץ לארץ נותנים כסף להחיות ארץ ישראל ולקבץ ניצוצות הקדושה מארץ הטמאה לארץ ישראל המקודשת. אבל אנחנו דלים ואין ידינו משגת לעלות לארץ ישראל, אמרנו, אחר שאין אנו יכולים להשאר ארץ מולדתינו נחכה עד שיבוא ויגאל אותנו.
אחרי זאת בא אליעזר יבניאלי לתימן בשנת תרע"א הגיד לנו הדבר הנכון ואמר, אני שליח מהמשרד הארץ ישראלי והחברה. שכל מי שהוא רוצה לעלות לארץ ישראל על תנאי לעבוד באדמת קרן קיימת, המשרד יסדר לו כל דבר הצריך לחיים שלו כמו הפועלים, ואחר שיעבוד שלוש שנים או ארבע ויתרגל לעבודת האדמה יקבל מהמשרד בית ומשק, בית ואדמה ומכשיריה כמו האיכרים בארץ ישראל. הם היו פועלים שאינם איכרים, ואתם תהיו ככה. והמשרד יסדר על זה הדרך לאט לאט עד שתתמלא ארץ ישראל איכרין. ואחכ"ן.... לקרן קיימת. ותגדל הקרן קיימת למעלה למעלה. וקבלנו התנאים האלה. אמרנו, בתחילה היינו עובדי עבודה זרה בארץ אויבנו ועכשיו זיכנו המקום ב"ה שנעלה לארץ אבותינו אם כן נעלה לארצנו ונחסה תחת כנפי שכינת עוזינו ונסתופף בצל אחינו. עזבנו כל מחמדינו, הערבים שללו צאנינו ובקרינו ואת חמורינו ובתינו בתור גזל וחמס.   אחר שהיהודים רוצים לעלות לארץ ישראל ממונם מותר. וקבלנו תלאות הרבה בים וביבשה עד שהגענו לארץ ישראל.
קבלו אותנו בביזיון, בחדרים מלוכלכים בבית תבן ובבית המטבחיים, שלוש משפחות בחדר. אמרו, זו שעת דוחק. אבל אח"כ יסתדר העניין לאט לאט. וגם כן קיבלנו חירוף וגידוף ומהסיבה ההיא קבלנו מחלות עד מאוד ולא יכולנו לסבול. אחדים חזרו לתימן ואחרים עברו ממושבה למושבה, אולי ימצאו מרגוע לנפשם.
אנחנו תימני כנרת היינו דרים בחדרה מקבלים קדחת ושינוי אויר, קצנו בחיינו מהזעזועים והקדחת. עלה בשיכלינו ליסוע לטבריה וליבנאל לשאוף הרוח ולשנות האויר אולי נמצא מרגוע לנפשנו. אנחנו בשפת הירדן, פגשו בנו שני פועלים- מרדכי חרזן ודוד יפה ארש קבוצת כנרת, שהיו בזמן ההוא. אמרו לנו : אנחנו ניתן לכם עבודה כל הזמן וניתן לכם שני חדרים במוטור, אל תלכו לרבי מאיר, אלא תדורו פה ונראה אם יסכים המשרד בזה. כתבו לו התימנים בכנרת וגם כן הפועלים הסכימו על נקודת התימנים בכנרת. אבל המשרד אמר נדור במוטור ונעבוד שנה או שנתיים ואחר כך יבנה לנו בתים  ויתן לנו אדמה וכל דבר הצריך לחיים ולא נצטרך לעבוד אצל אחרים. זה היה בשנת תרע"ג ולא היה בדגניה כי אם עשרה פועלים וכנרת שמונה פועלים קבוצת אמריקה וזו הקבוצה איננה, והתימנים 14 פועל יש מהם עובדים בדגניה ויש בכנרת. והאדמה הייתה מלאה אבנים ושדריות והביצות מלאות מים. לא היה אף עץ אחד לא בכנרת ולא בדגניה ולא כלום. אנחנו עבדנו בכל אלו עבודות, סבלנו זוהמת ריח הביצות ומחלות ומהסיבה ההיא מחיסרון דירות ואוכל, יען האשכנזי מקבל מארבעה עד חמישה בשליק והתימני רק שני בשליק. האשכנזי יבוא לבית על אוכל טוב, וישן על המיטה וינוח, וישכים בבוקר ביריה חדשה והתימני אוכל לחם ובצל וישן על הריצפה. ואוי לתימני מזה הזעזועים וצועק ולא נענה, ואומרים : התימני יכול לסבול אבל אנחנו לא נוכל לסבול הזעזועים כמו התימנים...וכן על זה הדרך.
סוף שנת תרע"ד באלול בא הועד אמר לנו כבר הסכים המשרד לבנות לכם עשרה בתים והנשארים יבנה להם לאט לאט. בנו חמישה בתים ולא הספיקו לבנות את השאר. הגשם העמיד את הבנין. אחר כך בא המשבר הולך ומתחזק קבלו היהודים מצוק ומצוקה ותלאות עד אין מספר וקצו בחייהם עד שהשקיף ה' אלוקינו ממעון קודשו ושמע צעקות הדלים, והסיר יד האויב המציק מעל עמו ישראל. נתננו תודה לאלוקינו שסילק יד האויב והוציאנו מחשיכה לאורה והתחיל קרן אור להצמיח ונכנסו פועלים מרוסיה ומשאר ארצות. הקבוצות פטרו את התימנים מהעבודה ועשו להם פועלים חדשים. אמרנו, אנחנו יש לנו חזקה וזכות בעבודת ק"ק וקודמים אנחנו לכל פועל שיבוא אחרינו, זה מן חוקי הקדמונים כי מי שקדם זכה, ואתם עושים שלא כדין ומקלקלים את השורה, ונותנים זכות עבודתינו בתוקף ובחזקה לאנשים אשר באו אתמול ? זה בתור גזל לעיני כל, זאת בושה לכם שאתם עושים ככה וכן היה, ואין מוכיח ואין מי שיעשה משפט עז זה העוול אשר נעשה בכנרת.
על כרחינו ושלא בטובתינו פנינו אל הוועד, סידר לנו להוציא סדריות בשפת הירדן, עבודת שני חודשים ונגמרה, ואין עבודה, מה לעשות ובמה נחיה ? אמר, אני אסדר לכם עבודה עצמית, אתן לכל משפחה דונם אדמה ותעשו ירקות ותחיו, וזה נסיון אם תעלה העבודה בידכם. ועד הצירים יסדר אתכם בבתים ובאדמה ובכל דבר הצריך לחיים ותחיו חיים טובים ותשכחו מהתלאות שעברו עליכם, ייתנו לכל משפחה כ"ה דונם אדמה ומכשיריה ובית ומשק ואתם תשלמו בכל שנה סכום ידוע.
בזמן המשבר מתו ממנו הרוב, וכן גם לאחר המשבר. אחרי שנשברה יד המציק מעלינו כל יהודי ארץ ישראל יצאו מאפילה לאורה, ותימני כנרת סגורים בחושך הגלות ולא מצאו נחת רוח. הסיבה- המרכז והקבוצה מצחקים בנו ככדור ודוחים אותנו מחודש לחודש ומשנה לשנה, ומבטיחים אנחנו נעשה ואל תפחדו ואחר כן יהיה טוב מאוד.
שנת תר"ף – עשו בית הכסא לקבוצת כנרת. שמענו שהוציאו עליה אלף פונט וזה מכסף אחינו שבחו"ל, אשר נדב ליבם להחזיק המסכנים בארץ ישראל. ותימני כנרת חמש משפחות בחדר בחורף ובקיץ, מתגוללים בחוצה. המרכז סידר קבוצת דיגניא ב'  וקבוצת הר כנרת וקבוצת אום ג'וני ומושבה בעמק יזרעאל. כל אלה באו אחרינו ואנו נקודה חריבה באמצע היישוב. ומה נשתנו אלו מאלו ? ומיהו שסידר עצמו מכיסו ? כי אם הכל מכסף אחינו, זכותם תגן עלינו. תימני כנרת נכנסו לארץ ישראל שנת תרע"ב והגענו לכנרת שנת תרע"ג, מרחשוון, עובדים ומבטיחים אותנו בכל שנה.
תרע"ט – עשו אסיפת מועצה בחיפה. החליטה האספה לבנות בכנרת לתימנים טו בתים. לעת עתה חמישה כבר ישנם, ועשר יבנו לשנה הבאה בתרפ"א והדבר ברור בלי שקר ובלי כלום, ואנחנו מצמצמים את החיים לראות מה יהיה בסוף.
תרפ"ג פנינו להנהלה, הסכימה ההנהלה לבנות חמישה בתים למחוסרי הבתים לע"ע, וכשיגדל הישוב יראו מה יעשו, ותתן כ"ה דונם אדמה לכל משפחה. (ההנהלה) שלחה מהנדסים לראות איפה ייבנו הבתים. הקבוצה הפריעה את הבניין, אמרה, אינה רוצה ושלחו את בן ציון למרכז, ובאו אחרים מן המרכז אל הועד המרכזי לכנרת ואמרו אינם רוצים ישוב תימני בכנרת, שאדמת כנרת תהיה בשביל הנקודה, והתימנים נחליף אותם לנס ציונה. תימני כנרת קבלו תלאות וזעזועים. וכמה הפילה חללים אדמת כנרת מהתימנים, ועכשיו אתם עושים לנו ככה ? אוי לתימני כנרת שנשארו יתומים ואין מי שיתבע עלבונם ויעשה להם משפט, כי אם הב"ה ומה המעשה הרע הזה, אתם גורמים חורבן לארץ ישראל, היהודים. זה לא יוכל להיות בחוקי הערבים, קל וחומר בחוקי היהודים. אבל הם גאוותנים אינם שומעים לדברי המסכן ואינם מטין אוזן. אם תשמעו לנו אחרי ראש השנה נבנה הבתים ותכנסו לבתים בניסן תרפ"ד, וניתן לכם הוצאות הנסיעה וכל מחסורכם על המרכז, שאנו יודעים שאין לכם כסף. ועוד שאנחנו לוקחים אתכם מהמקום. ואם לא תשמעו לנו נניח אתכם ככה בלי סדר, עד שתלאו ותלכו מעצמכם ותפסידו את זכותכם. אנחנו אין אנו מאמינים, כי כבר היה שקר, זה הפעם האחרון, ככה החליט ונסע. הקבוצה נטעה כרם במקום בנין, כדי לגרש את התימנים מזכותם בתור גזל וחמס. וזה מחשבתם. גוזלים העניים ואינם מתחשבים כי אם אצל עצמם.
ואנחנו... לא מעצמינו מפני שאנחנו כל יגיענו הלך בכנרת. סיבה א : נכנסנו לא"י בתור פועלים לעבוד אדמת ק"ק. אבל מי שנכנס לא"י בתור עירוני.. וסידר עצמו. והם מבטיחים כל שנה שאם נצחו אותנו ראשית כל, ואמרו לנו לכו מפה, אנחנו לא נעשה כלום לכם, ועדיין לא מסרנו כל הכוח וכל היגע בכנרת ולא מתו בכנרת ולא מתו אנשינו בכנרת. היינו יכולים ליסוע למושבה אחרת. אבל עד עכשיו עבר זמן והחזקנו בזכות ק"ק איפה נלך ? ולא עוד, הזמן שעבר היה טוב מיום שנכנס האנגלי, אבל עכשיו מצב גרוע. וכ"כ הבטחות היו בעירנו ועד עכשיו אנחנו מושלכים ושכוחים מכל פועלי ההסתדרות. ואנחנו כותבים למרכז והם משיבים כשיצא הטבו נארגן אתכם תחלת וראש המושב החדש, ולא מצאנו כלום אלא דחיות.
תרפ"ז עשינו את כל החתיכה האדמה שיש בידינו ירקות, עלתה בידינו העבודה, ראתה הקבוצה שהתימנים עוד מוציאים חיים מן חתיכת האדמה שיש בידם, סגרה המים על התימנים ועדיין בשני שלישי הפרי והלך הכל לאיבוד פנינו אל המעריך והעריך תשעים פונט שהלך לאיבוד. עלתה חמתינו באפנו לפנות לממשלה, אמרנו זה לא ייתכן, אנחנו בהסתדרות וגם כן יהודים ואיך נעשה ככה ? אלא נפנה להנהלה וכן עשינו. אמרה ההנהלה זה לא עסקה זה עסק המרכז החקלאי, פנינו למרכז, חכינו ולא מצאנו תשובה אלא מחניפים זה לזה עד חודש אב.
אנו רוצים לעשות משתלת ירקות והמים סגור עלינו. כתבנו למרכז יבוא יסדר המים, בא הועד לסדר המים, הקבוצה אמרה שהיא נחוצה למים ולא תתן מים לתימנים, אמר הועד ומאיפה יחיו התימנים ?  עשו ישיבה סניפי הועד, ראשי הקבוצות : בן ציון ויוסף ברץ עם הועד, והחליטו ככה שיסדרו לתימנים 200 דונם אדמה, ויתנו זריעת חיטה ושעורה בהלואה עד הגורן. והקבוצה תחרוש ותזרע במכונה, ואח"כ יעבירו התימנים כמה שהם חייבים לקבוצה, והמרכז ייתן שתי בהמות ועגלה, אחד מהתימנים יעבוד בעגלה באגודת רוטנברג או בכביש, והשאר יעבדו בידם ויחיו עד שנסדר, וגם יתן שעורה מאכל לבהמות בהלואה עד לגורן, ותתן הקבוצה לכל משפחה שעה בשבוע מים בשביל ירקות לבית. ככה החליטו, זה היה בחודש אב.
ועכשיו טבת ולא נעשה כלום, ועכשיו תימנים יושבים במצור מן החסרון והזעזועין, פועל יעבוד בט"ו גרוש ולו ארבע נפשות בבית. מה יספיק לו כשיש עבודה? ואם אין, יושב בבית ויקבל רעבון וכל הסביבות יודעים שתימני כנרת בדלי דלות. והכל מסיבת קלקול הסדר וההבטחות. המרכז, במקום שיתן כסף לקבוצה להתפאר לבנות בתים מרווחות תחתיות ועליות, והתימנים מתגוללים ודחוקים לקור בחורף וחום בקיץ. רופא הממשלתי מציק ומזהיר אותנו שהקור סיבת כל מחלה. למשל אם יש שני אנשים, לאחד יש לו לחם לאכול ודורש בשר ודגים והשני רעב, למי עונים מאלו השניים ? ובכן אנחנו מבקשים מההנהלה החדשה תווכח על זה, ותבקר את תימני כנרת : איך מצבינו , ותפלטינו מהמצור הזה שאנו שרויים בו. ויראו ויוכחו כל אחינו המאמינים, אשר נדב ליבם לתת כסף לארץ אבותינו הקדמונים, להחזיק יד העניים והאביונים. בעוונותינו הרבים כספם נהפך לסיגים ושלמונים ביד הועדים והממונים. לוקחים הכסף ואוכלים ולובשים ומתעדנים ואת מי שרוצים מסדרים בכל התיקונים, בבתים נאים וכלים מכלים שונים ואין רחמנות על הדלים והמסכנים. שהם מתגוללים בעפר ואוכלים אותם הכינים. אלא הם בעיניהם כשיכים וכצנינים, ומשנה לשנה דוחים התימנים : אנחנו נעשה לכם בתים מתוקנים מרווחים, לא כמו הראשונות מטיט ולבנים ותהיו בטוחים מוכנים ומזומנים להכנס לבתים שקטים ושאננים. ועד עכשיו אנחנו בצער וביגונים, ואוי לנו על שנחסרנו באנשים בין אנשים לא רחמנים. הרוב ממנו הלכו בית עולמם בבית החיים טמונים והנשארים בצער ובזיונים, זה מצב התימנים. אבל נשאל מבורא עליונים ותחתונים יתן בלב ההנהלה וכל אחינו בית ישראל, אשר בידם הכוח לסדר פליטת תימנים, אשר בהסתדרות כל הזמן, ולא פנו אליהם, אלא הבטחות ולא נתגשמו לפועל. תימני כנרת לא מצאו נחת רוח מכל צד, בין מן המתים בין מן החיים. ועכשיו אנו מקווים לתשועת הב"ה, ואחינו עם ישראל המרחמים על אחיהם. כי אין לנו תקווה אלא על ידיהם שהם יכולים לפדות אותנו מן הגלות הזאת. צעירנו הלכו לב"ע בפחי נפש, יגיענו וכוחנו הלך לאיבוד. ועכשיו אנחנו ביגון ואנחה ממה ש... עד עכשיו אנחנו שקועים בזה העניין אין אחרת. ומה תהיה אחריתנו. ואיך תהיה תרופה למחלתינו ? אנחנו עניים אין בכיסנו כסף, וכל העניות הזאת מחסרון הסדר, שאם עלה ברצון המרכז לסדר אותנו כפי שסדר את כל הקבוצות והמושבות שבאו אחרנו ואנחנו ל... אותנו לאחור, היינו כבר עכשיו משפיעים לק"ק אלא עודנו כותבים אנחנו צריכים... אנחנו בכנרת שש עשרה שנה.


+ שלח משוב
סיורים. אתר הסיורים של ישראל.  siyurimisrael@gmail.com 052-5110616   
לייבסיטי - בניית אתרים